Neta Elkayam
Gig Seeker Pro

Neta Elkayam

Jerusalem, Jerusalem District, Israel | Established. Jan 01, 2014

Jerusalem, Jerusalem District, Israel
Established on Jan, 2014
Band World

Calendar

This band hasn't logged any future gigs

This band hasn't logged any past gigs

Music

Press


10e edition du Festival des Andalousies Atlantiques d’Essaouira
Les arts et la musique en particulier ont toujours tenu une place prépondérante dans la vie culturelle de la ville des Alizés. Traditionnellement cosmopolite, les nombreuses sensibilités qui s’y côtoient depuis des temps séculaires sont l’essence même de cette belle cité portuaire.

Chiamdas arabophones, Hahas berbérophones, Juifs berbères ou non, Gnaoui descendants d’esclaves africains, Ibères portugais ou espagnols ; qu’ils soient musulmans, juifs, animistes ou chrétiens, ils ont contribué tous ensemble à ce tissage multiculturel et artistique emprunt de cette belle tolérance mutuelle propre au royaume chérifien.

Si la vie maritime trépidante du port s’écoule au rythme fluctuant des marées dans l’ex Mogador, celle de la scène musicale souirie s’égrène au fil d’un flux festivalier intense, proposant une très grande diversité événementielle.

Que ce soit le « Hadra, des femmes soufies », mettant en valeur la tradition des Haddarates, une musique de transe au travers divers rites traditionnels soufis ou bien l’éclectique « Festival Gnaoua et des musiques du monde » ou celui encore de musique de chambre et d’art lyrique avec « Le printemps des Alizés », interprétations offertes par des virtuoses internationaux accompagnés de jeunes prodiges, toutes ces prestations illustrent bien une volonté de toucher des sensibilités plurielles.

Festival Andalousies Atlantiques d’Essaouira


Hicham Dinar Souiri
Quant à ce dernier, outre des concerts assortis de conférences débats, outre des films, il promeut le rassemblement des épistémès communs entre le Maroc et cette région du sud espagnol si riche musicalement, tirant ses origines dans la musique arabo-musulmane et juive.

L’entière gratuité des scènes aussi bien musicales que thématiques démontre, s’il le faut, cette volonté de satisfaire avec et pour tous cette appétence d’éclectisme musical et confessionnel.

En ces temps où un vent mauvais souffle sur les côtes méditerranéennes et fait florès dans le monde arabo-musulman, le « taros », lui, exhalant sa douceur océanique dans les « Andalousies Atlantiques » avec Françoise Atlan en directrice artistique, accompagnée d’André Azoulay, conseiller de Sa Majesté Mohammed VI et Président Fondateur de l’Association Essaouira-Mogador, de la Fondation des Alizés, du Gouvernement Autonome de l’Andalousie et de personnalités souiries, Tarik Ottmani ou Kaoutar Chakir, a su porter ce message culturel de « l’altérité » à un niveau rarement atteint.

Essaouira a compris depuis longtemps qu’il ne s’agissait pas de vivre uniquement en respectant son voisin, mais avec lui, au travers de lui et par-delà les arts, notamment ici la musique, afin de jouer une partition rassembleuse qui puise ses racines d’un legs séculaire qu’il faut transcender aujourd’hui pour continuer à l’explorer et l’expérimenter demain.

Lors de l’édition 2010 André Azoulay déclara: « Nous voulons dire au monde qu’au Maroc, nous avons une longue tradition de tolérance et de coexistence » (Maghrebia 7/10/2010). Cette phrase continue d’illustrer cet esprit où l’éclectisme n’est pas seulement musical mais aussi spirituel.

Cette édition 2013 nous a offert une programmation de choix


Neta Elkayam
Lors de la 10e édition, 2013, viennent s’entrelacer la musique mystique de tradition gnaoua de la confrérie Aissaoua avec les rythmes saccadés des tempos des bulerias et alegrias andalouses, magnifiquement interprétées par Estrella Morente. Croisements d’une autre inspiration gnaoua mais ‘façon berbère’ : les Gangas de la Troupe Tamanar avec la chanteuse séfarade Neta El Kayam et les solistes d’Al Qods. Puis, le groupe Dialna où chanteurs et musiciens maroco-tunisiens utilisent le répertoire d’un style musical variant entre Chaâbi, mélodie populaire s’il en est et Gharnati issu lui des sonorités arabo-andalouse de la ville de Grenade, dernier bastion musulman en Espagne.

Mélanges encore avec les écoles « Samaâ » et « Ala », héritières de la musique chrétienne ibérique d’avant la « reconquista », des rythmes musicaux afro-berbères du Maghreb et de la tradition arabe moyen-orientale venant de Bagdad, alors capitale Abassides au IXe siècle.

La jeune chanteuse tangéroise, Abir El Abed, et son répertoire « Ala » accompagnée de l’orchestre des jeunes talents du maître Mohamed Briouel . Marouane Majji, jeune talent fassi, interprète très prometteur du samaâ, de chants soufis et andalous. Benjamin Bouzaglo, membre de l’Orchestre Andalou d’Israël ou encore le violoniste Elad Levy font partie des jeunes générations présentes à Essaouira pour nous faire partager cet intemporel patrimoine musical cher aux différentes sensibilités qui ont construit le Maroc.

Sans oublier les grands maîtres que sont Abderrahim Souiri, Haj Abdelkrim Rais, représentants du Tarab El Andalousi, musique arabo-andalouse contemporaine. Et bien évidement la merveilleuse Françoise Atlan, spécialiste du répertoire des anciennes musiques arabo-andalouses, séfarades et ladinos.

Ces artistes d’horizons différents ont tous la musique arabo-andalouse comme mère nourricière. Ils nous montrent la voix du « convivir » andalou, le vivre ensemble cher à la tradition espagnole afin d’appréhender ces mélodies soucieuses d’être partagées communément. Pour cette immense réussite, nous pouvons remercier, artistes, organisateurs et intervenants divers qui nous ont délivré un 10e opus magistral et qui soyons en sûr, a satisfait un large public. - Sud Maroc


הזמרות היהודיות-ערביות שחלפו מתחת למקאם
"הווא ג'אני" )הנה בא אלי( הוא אחד משני שירים מקוריים בערבית מרוקאית שאלקיים, שכתבה את המלים )הלחן הוא של כהן(, ביצעה בהופעה מול התורמים, והיא מספרת שכדי להיות מסוגלת לכתוב בשפה הזאת, שהיא מבינה ויכולה לתקשר בה אך אינה דוברת ילידית שלה, היא נכנסה לדמות שונה מהדמות שלה – יהודייה מרוקאית צעירה שחיה כיום במרוקו. "הייתי חייבת לעשות טרנספורמציה בראש וניסיתי להיכנס לנעליים של מי שהייתי אם סבא שלי לא היה עוזב את קזה", היא אומרת. קזה היא כמובן קזבלנקה.
"בטח הייתי בחורה משכילה, אולי הייתי לומדת בקונסרבטוריון למוסיקה אנדלוסית", מוסיפה אלקיים. "אני כמהה למקום הזה, אני מרגישה שניתקו אותי ממנו, ואני יודעת שאני עושה לו רומנטיזציה". אבל השיר עצמו, שנכתב בעזרתו של חבר מוסלמי ממרוקו ושל הפנתר השחור לשעבר ראובן אברג'יל, מאוד לא רומנטי. "זה שיר פוליטי שבו הנערה רוצה לשבור את כל הקלישאות שחונקות את מי שהיא", אומרת אלקיים, "למשל את המנהג לעלות לקברי צדיקים, שעדיין טבוע עמוק ביהודי מרוקו".
זהות כפויה
אלקיים, בת 32, מדברת על כניסה לדמות שאינה בדיוק היא, אבל הדמות הזאת נמצאת בתוכה. "אני יהודייה מרוקאית", היא אומרת. "אני מתחברת להגדרה הזאת הרבה יותר מאשר להגדרה ישראלית. כן, יש לי תעודת זהות ישראלית, אבל הזהות הישראלית יותר כפויה מהזהות שאתה בוחר לעצמך. כשאתה גדל אתה מרכיב את הזהות שלך מכל הדברים שאתה חווה. אני מנסה להימנע מלנסח את הזהות שלי על דרך שלילה. לא להגיד 'מה עשיתם לי', לא לצעוק 'למה, למה, למה'. הצעקה הזאת כבר נשמעה. עכשיו המטרה היא לשאול 'מה?', לבנות את עצמי בצורה חיובית".
אחת הדרכים של אלקיים לבנות את הזהות שלה בצורה חיובית היא לכתוב שירים מקוריים במרוקאית. דרך נוספת היא לבצע שירים של יוצרים אחרים, בני הדור של סבה וסבתה, שלא נשמעו בישראל בכלל או לא נשמעו מספיק. רוב הרפרטואר שהיא ושותפיה יבצעו בארבע ההופעות הביתיות שלהם השבוע הוא פרי עטם של מוסיקאים יהודים מרוקאים כמו אלברט סויסה, ז'קוב אבוטבול, סלים הללי, אשר ויסמין אל מגריבי וזוהרה אלפסיה, שהיתה אחת הדיוות הגדולות של המוסיקה המרוקאית, הפסיקה לשיר אחרי שעלתה לישראל ומתה באשקלון באלמוניות ובחוסר כל.
"פריקים של מוסיקה מרוקאית מכירים את השירים האלה, ואנשים ששמעו מרוקאית בילדות יוכלו לזהות חלק מהם", אומרת אלקיים. "את השיר של זוהרה אלפסיה, למשל, רק הכבדים יזהו. מוסיקאי מהדור הוותיק ששמע שאני מבצעת אותו אמר לי 'תצטרכי להביא לאנשים אמבולנס'. זה לא המיינסטרים של המוסיקה המרוקאית. לא חיפשתי מיינסטרים".
מה זה מיינסטרים של מוסיקה מרוקאית?
"שירים שכבר נטחנו במקצבי פופ ורוק, מתוך רצון של אנשים, שאני יכולה להבין אותו, לרצות, לרצות, לרצות. שיאהבו. נגיד, השיר 'סידי חביבי'. זה שיר מקסים, אבל כבר אי אפשר לגעת בו מרוב שהוא נטחן. רציתי לגעת בדברים הבתוליים יותר. רציתי שאבא ואמא שלי יגידו 'ואי, מאיפה הבאת את השיר הזה?' אני זוכרת הופעה אחת שלנו בנתיבות )העיר שבה אלקיים וכהן גדלו, ב"ש(. היו שירים שבהם כולם מחאו כפיים והיו שירים שהקשיבו. כשאתה מכיר את השיר אתה מיד מתחיל עם הכפיים, ואין לי בעיה עם זה. אבל לפעמים צריך להביא שירים לא מוכרים כדי שיקשיבו להם. שאני, הדור השלישי, אביא לדורות היותר ותיקים שירים שהם לא מכירים? יש בזה משהו מאוד מרגש".
היצירה המוסיקלית של אלקיים ושותפיה נמצאת ממש בתחילת דרכה. ההופעה בסלון בשבוע שעבר היתה ההופעה הראשונה שלהם בהרכב שאתו יופיעו השבוע ב"פסטיבל בבית". הם התגלגלו לפסטיבל הזה במקרה. לפני כחודש התקשר אל אלקיים וכהן חבר והציע להם להופיע בערב הופעות שהתקיים בבית בשכונת נחלאות בירושלים. הם הופיעו
כצמד – אלקיים בשירה ותוף וכהן בפסנתר. בסוף ההופעה ניגשה אליהם המנהלת האמנותית של פסטיבל בבית, דפנה קרון, והציעה להם להשתתף בפסטיבל.זאת היתה ההבלחה הראשונה של אלקיים כזמרת, וגם היא לא היתה מתוכננת. "הכוונה", היא מספרת, "היתה לעשות מתנת יום הולדת לאמא שלי – לשיר בשבילה שיר של הזמרת היהודייה־אלג'יראית לין מונטי, שנקרא 'יא אומי'. הכי קיטש בעולם. זה היה אמור להיות עניין פנים־משפחתי, אבל העלינו את הקליפ לפייסבוק והתגובות הדהימו אותנו. אנשים התרגשו ואמרו 'ואו, מה, זאת את? איך את שרה! איך הקול שלך נפתח!'”
עיסוק צדדי
אף שמוסיקה תמיד היתה חלק חשוב מהעולם של אלקיים, היא היתה עיסוק צדדי )אלקיים היא אמנית ומורה לאמנות בבית ספר לנוער נושר(, והמחשבה שהיא יכולה לשיר במרוקאית לא עלתה בראשה עד לאחרונה. "הייתי מודחקת", היא אומרת בחיוך. כנערה היא יצאה מנתיבות ולמדה באולפנה ליד קרית גת. היא עשתה שם בגרות במוסיקה, מערבית כמובן. "רק בזכות המוסיקה שרדתי שם", היא אומרת. "היה לי קשה מבחינה דתית. זה היה מאוד שונה מהמסורתיות הקלילה של הבית שלי". היא גם שרה במקהלה שהיו בה בעיקר נערים ונערות יוצאי רוסיה ואתיופיה. "תמיד נמשכתי למהגרים", היא מסבירה.
"מוסיקה מזרחית לא סבלתי כילדה", אומרת אלקיים. "אם אבא שלי היה שם חיים משה, הייתי אומרת 'מה זה, שים משהו אחר'. ומוסיקה מרוקאית? "היא היתה תמיד חלק מהחיים, אבל שמעתי אותה בעיקר באירועים משפחתיים והיא לא היתה ממש קרובה אלי. אהבתי מוסיקה אמריקאית שחורה, הייתי מחקה את ויטני יוסטון, וכשכתבתי שירים זה היה בסגנון של רוק ישראלי או אמריקאי. הייתי הנערה היחידה באולפנה ששומעת 'Body Count' )להקת הראפ־מטאל האגרסיבית, שהיתה פופולרית בשנות ה-90, ב"ש(.
"כל הזמן חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי", ממשיכה אלקיים, "ולצד הכמיהה למצוא זהות
משלי, תמיד היה לי גם רצון להימחק. הרגשתי לפעמים כמו זיקית". זאת אמירה כנה ומעניינת מפיה של אמנית פוליטית כמו אלקיים, והיא נוכחת ביצירה שלה גם כיום. בשיר "הווא ג'אני", אחרי שהנערה היהודייה־מרוקאית יוצאת נגד ההגדרות והמנהגים שכובלים אותה, היא מוסיפה "אל תוכיחו אותי, אל תשפטו אותי, זה מה שקורה אתי עכשיו וזה יעבור לי מתישהו". "אני כן חוזרת להיות ילדה טובה", אומרת אלקיים, "כי אני חייבת להיות ילדה טובה ושכולם יהיו מרוצים ממני". האם היא מדברת על עצמה? על הנערה שמככבת בשיר? האם יש הבדל בין השתיים?
כשהקליטה את השיר "יא אומי" ניסתה להיכנס לדמות של הזמרת לין מונטי. "יותר נכון לומר שניסיתי לחקות אותה, ממש לחקות", היא אומרת. "היום אני במקום אחר. אני מנסה למצוא את הקול שלי ולא לחקות. זאת הסיבה שהיה לנו חשוב לכתוב שירים בעצמנו. הם עוזרים לי להרגיש שאנחנו עושים משהו שלא רק משמר את הפולקלור, אלא גם זז קדימה. אפשר לעשות את שני הדברים באותו זמן: לשמר ולחדש. אולי בגלל זה גם המבוגרים וגם הצעירים יכולים ליהנות מהמוסיקה שלנו. כבר אמרו לי אנשים צעירים: 'איזה קטע, אם אבא שלי שם מוסיקה מרוקאית אני לא סובל את זה, אבל כשאת שרה זה יפה'. לעומת זאת, כשראובן אברג'יל שמע אותי שרה הוא אמר 'איך אני אוהב לשמוע את המבטא הצברי שלך'. ואני אמרתי: 'לא! רק לא זה! אל תגיד את זה!'. אבל ברור שהוא צודק. ברור שאני לא המקור. אולי בגלל זה האוזן של הצעירים מתחברת לזה".אלקיים מכירה בכך שהיא לא המקור, ובכל זאת מנסה לגעת בשורש העממי של המוסיקה המרוקאית, לפני שנוספו לו עלים מקושטים ומעודנים. "זוהרה אלפסיה שרה בסגנון שנקרא 'עייטה', צעקה, וגם אני מנסה לעשות את זה", היא מסבירה. "זאת לא המוסיקה האנדלוסית המעודנת והמקושטת, אלא משהו יותר עממי, ברברי. יש בי את הצד הזה, הצד השלוחי, הכפרי, שהסבים וההורים שלי מאוד התביישו בו. סגנון השירה הזה לא היה פופולרי אצל יהודי מרוקו. הם ניסו ללכת לכיוון יותר אלג'יראי, צרפתי, להגיש סיפור, לקשט את השיר. פחות הצעקה הזאת".
גם הצליל של ההרכב שלכם שונה מהצליל האלגנטי והמעובד של המוסיקה האנדלוסית.
"זה הרכב קטן, לא תזמורת, ולשירה שלי יש מגבלות. אני לא יכולה לעלות על הבמה של האנדלוסית ולדפוק מאוולים. יש לנו כבוד גדול אליהם, אבל אנחנו רוצים לקחת את זה למקום שלנו ולתת ביטוי לאחד הדברים הכי חשובים במוסיקה המרוקאית – הקשר שלה לחיים. זה קצת חסר כאן. המוסיקה היתה חלק מהחיים של האנשים. היא היתה בסלון, בבית. קמים בוקר, מדליקים את האור, מכינים קפה והמוסיקה כבר שם.
"אני זוכרת את סבא שלי. אם היה לו רגע של של שקט עם עצמו, הוא היה שומע את שייח ז'וז'ו, זמר מרוקאי מהדור הישן. כנערה לא הצלחתי להבין את היופי בשירה שלו, אבל יום אחד אמא שלי אמרה לי 'תקשיבי, יש לו עצב בקול', ומאז אני שומעת את המלנכוליה העמוקה של שייח ז'וז'ו. ולדעת שסבא שלי שמע את זה – אני יכולה ממש להבין את מצב הרוח שלו, יושב בירוחם אחרי שעזב את קזבלנקה. הבן אדם חי פה אבל בעצם נשאר שם. וזה כואב לי עדיין, זה לא מרפה. אני לא מחפשת אשמים ולא רוצה להתריס. אנשים אומרים 'אתם בכיינים', אבל יש כאן כאב גדול. מתוך הכאב האישי שלי ומתוך המעט שאני יודעת על הכאב של סבא שלי, אני רוצה לבנות את עצמי. אני עושה את זה מדם לבי". - Haaretz


Opening your doors to total strangers for an impromptu live concert isn’t the norm most of the time in Jerusalem. But during the Jerusalem Season of Culture — the summer-long event that celebrates local musicians, artists, singers, and performers — it’s an endearingly down-home way of showcasing the city’s array of artistic talents

At the start of JSOC’s In House Festival earlier this month, Moroccan singers Neta Elkayam and Amit Chai Cohen — creative and real-life partners — hosted a concert for about 50 people in their small, quaint Katamon home, inviting all to hear some authentic Moroccan music and talk about the band’s background.
In conversation interspersed with music blaring out for the neighborhood to enjoy, Elkayam, the lead singer, said she and her bandmates have been playing together for about three months. Born and raised in Israel, she was introduced to Moroccan music by her grandmother.

Exposing the sounds, concepts, and inner workings of an artist’s path is all part of the JSOC concept, which this year is examining the “distinctive faces of Jerusalem,” according to its blog.

Funded by the Charles and Lynn Schusterman Family Foundation, as well as the municipality of Jerusalem, the organization has a separate nonprofit that operates the series, which began two years ago. For philanthropist Lynn Schusterman, it’s a way to help create a buzz of positive energy and activity in the city.

Elkayam and her band are among hundreds of artists participating in this year’s Jerusalem Season of Culture, which runs until the end of August.

Read more: Live, from their living room | The Times of Israel http://www.timesofisrael.com/live-from-their-living-room/#ixzz2yi8D11wd
Follow us: @timesofisrael on Twitter | timesofisrael on Facebook
Read more: Live, from their living room | The Times of Israel http://www.timesofisrael.com/live-from-their-living-room/#ixzz2yi82xGjd
Follow us: @timesofisrael on Twitter | timesofisrael on Facebook - The Times of Israel


CELEBRATING THE LEGACY OF THE JUDAEO-ARABIC MUSICAL TRADITION IN ESSAOUIRA

‘In the very beginning, there was a single element, a single body; today, there is the Orient and the Occident – the body [has been] separated, and each of the two parts is nostalgic for the other’. Such were the words of the Syrian musician Abed Azrié in Le Blues de l’Orient, a documentary revolving around the stories of people who find in music a remedy for the aching traces of separation. Dire times, like those in which many of us live today, are often a source of inspiration for those who refuse to be among the downtrodden; and in many instances, this inspiration finds an outlet in music, perhaps the most universal of languages.
At 9 am, a divine voice declared the launch of the 10th edition of the Festival des Andalousies Atlantiques, as I tried to grab one of the few remaining seats. The voice belonged to Benjamin Bouzaglou, a Moroccan-Jewish singer who has dedicated his musical career to Arabo-Jewish and Andalusian music. That evening, Benjamin – who sat shoulder to shoulder with a score of Moroccan and Israeli musicians including Marouane Hajji, Omri Mor, Elad Levi, and Abir El Abed – performed with the renowned Orchestra of Fes, under the direction of Mohamed Birouel in a tribute to a ‘golden age’ during which Muslims and Jews coexisted in harmony.

Although many of the Israeli musicians had come to Morocco for the first time, they made sure to safeguard and foster the legacy established by their parents when they left Morocco for Israel decades ago. With their voices and instruments, they declared war on cultural amnesia, reinforcing the festival’s mandate to bring together Muslims and Jews through music. ‘This festival is … dedicated to our children who want to re-appropriate this common memory’, said André Azoulay, a senior advisor of King Mohammed VI. ‘New generations of both Jewish and Muslim talents [are playing] together to … prolong the beauty and magic of singing’.

For more than four days, people from around the globe gathered for the festival – or perhaps moussem (a sort of regional quasi-spiritual celebration) is more appropriate here – in Essaouira. According to tradition, a moussem isn’t authentic unless it is has a relationship with some holy site, and offers a promise of spiritual healing; and Essaouira, with all its positive energy, history, religious significance, and the ability to attract people from all corners of the earth provided just the connection. In the 19th century, Essaouira alone had 27 well-established embassies, and has long been regarded by many spiritual brotherhoods as a sort of sacred land.

During the many concerts of the festival, the Arabic and Hebrew musical traditions were woven together seamlessly in perfect harmony, as per the matrouz tradition. Matrouz (lit. ‘embroidered’ in Arabic) is a Moroccan-Jewish tradition based on the interweaving of different concepts and ideas – Judaism with Islam, Arabic with Hebrew, the sacred with the profane. Through the tradition of matrouz, both the Hebrew and Muslim God are glorified in unison, and the children of Abraham brought together in prayer and celebration. Through this musical legacy, Jewish and Muslim musicians alternate between Arabic and Hebrew, between the sacred and the secular, to express not only a love for the divine, but also for one another. ‘[Music has the ability to] translate sacred effects across cultural and linguistic divides’, says Deborah Kapchan, a professor at New York University specialising in the research of music, narratives, aesthetics, and performance in North Africa and the diaspora, in her book, The Promise of Sonic Translation.

Through this musical legacy, Jewish and Muslim musicians alternate between Arabic and Hebrew, between the sacred and the secular, to express not only a love for the divine, but also for one another

I was lucky enough to experience this ‘sonic translation’ as posited by Deborah while attending a Shabbat prayer in the beautiful synagogue of Haïm Pinto during my stay in Essaouira. The divine voice of Benjamin Bouzaglou blessed the prayer, and although being completely unfamiliar with Jewish traditions, I’d like to think my experience was not so different from that of my Jewish friends. Interspersing rhythms from well-known Moroccan love songs, Benjamin made me feel at home, even though I didn’t understand the Hebrew words. The religious sentiments of the song, mixed with the sacred atmosphere and the familiar Moroccan sounds combined for a divine experience, to say the least, which left me in a trance. Perhaps this is what Deborah was talking about, I thought, as the divine became universal at that moment. Through Benjamin’s rhythms, new sounds were born, which proved to be more powerful than both words and ideologies.

Participating for the third time in the festival was Mahmoud Jamal Al-Rifai, a Palestinian from East Jerusalem who founded the Jerusalem Cooperation for Research and Development (JRCD). Al-Rifai aims to introduce in Jerusalem a festival like that of Essaouira’s to further promote Arabo-Jewish understanding. For him, the festival is a shining example of how music succeeds where politics fails – that is, it has the power to bring people together on neutral grounds, where ideologies are muted. Al-Rifai’s sentiments and words were beautifully illustrated in a concert where Palestinian and Israeli musicians performed side by side. Dialna (lit. ‘something that is ours’ in Arabic), an Israeli group performing in the Judaeo-Andalusian musical tradition, together with Neta Elkayam, an Israeli singer of Moroccan origin proudly stood on stage alongside Maher Khalil Deeba, a Palestinian singer from East Jerusalem. All playing to the same, driving rhythm (albeit in different languages), the musicians that evening sent a message of hope to the world, proclaiming the power of art over politics in the process.

This year’s Festival des Andalusies Atlantiques came only a few weeks after a law was being debated in the Moroccan Parliament that would boycott every single aspect of cooperation with Israel. Being well aware of the challenges ahead, André Azoulay persisted nonetheless, and related to the crowds his ordeals in bringing the festival to fruition. ‘This festival comes after several months of anxiety, and not only political anxiety’, said Azoulay. ‘Not being able to share spirituality is an injustice – an injustice towards our children, and an injustice towards our history. Difficulties are real. This case deserves [to be fought for] - REORIENT- Middle Eastern Arts & Culture Magazine


Neta Elkayam, an upcoming artist and musician based in Jerusalem, tells the story of her multi-faceted identity and presents her own personal mixtape. Café Gibraltar sat down with Elkayam to discuss her experiences growing up in a southern Israeli development town, her life-changing trip to Morocco, and the power of North Africa’s female singers.

Where are you from?

I was born in Netivot, Israel. My experience has been one of a “southerner,” although I spent the second half of my life wandering. I lived in Be’er Sheba’s Dalet neighborhood, and then in the Hatikva neighborhood in Tel Aviv, before finally moving to the Katamon neighborhood in Jerusalem. I’ve lived in all the poor neighborhoods in Israel. I have also traveled – I spent time in the United States, France and I’ve visited Morocco. Today I feel like a Jerusalemite. I feel like this place suites me and I have no desire to go elsewhere.

When did you start becoming interested in music? When did it become part of your life?

I remember myself as a girl, being placed on the table – the guests arrive and I am doing impersonations of [Israeli singer] Rita and Whitney Houston. When I was young I had one foot in popular Israeli music – old Eretz Israel songs that we learned in school or in my choir, and the other in Israeli music that was played on the radio. I grew up with rock n’ roll and Fender alongside the Moroccan music that was played at events – weddings, Mimouna and piyyutim on Shabbat and during holidays. Moroccan music was played in the background every morning as I was driven to school, but there was also Efi Netzer, Haim Moshe and Yehoram Gaon for instance.

When I was in elementary school, I was the soloist in our choir which was called “Kibbutz Galuyot” (“the ingathering of exiles”). There were new immigrants from Russia, Ethiopians and me. No one in Netivot wanted to join this choir and all the rest of the people went to the cooler choirs, but I had a really interesting time there. Actually, after the wave of Russian immigration in the early 90s, my music life changed significantly. I met Marina, my keyboard and vocal pedagogy teacher. We had a crazy connection. From my point of view, she was someone who came from the diaspora – from a faraway, foreign country. This fascinated me.

In general, the most significant women in my life were women that were connected to their diaspora – whether it was my grandmother, my aunts, friends or Marina. I remember trying to get every bit of information out of her about what it was like in Russia and what kind of music they had there. She would teach me Russian folk songs. When the mayor of Netivot presented the choir, he would also say: “And now the ‘Kibbutz Galuyot’ choir will perform, with a soloist who looks Ethiopian but is Moroccan and sings in Russian.”

Where did you go to high school?

I studied at an ulpana (a religious school for girls) in Even Shmuel, which was actually more of a boarding school. It was a religious school that had a good music program with a wonderful teacher – a classical guitar teacher from India. He was very well-versed in music theory, and it was through him that I was first properly exposed to classical, jazz and black music. He would show us operas such as “Carmen,” in different versions and each time that there was an indecent scene he would cover the screen with his guitar and say: “It’s better that you don’t see this, it’s immoral.” I saw it as a big joke – for him, the music came before everything.
At that time, anyone who had some money would send their children to boarding schools, since there weren’t any good schools in Netivot. The schools there belonged to the local council, and were not a good influence on children due to negligence and lack of investment in the educational budget.

I always wonder what would have happened to me had I stayed in Netivot. A little while ago I listened to a tape from my childhood in which me and my friend are speaking like little Moroccans – with the ‘khet’ and the ‘ayin.’ But with the years this changed. When I came to the ulpana, I saw kibbutzniks for the first time in my life. This was the period in which I listened to a lot of rock – Pink Floyd and even heavier things like metal. I met my first Ashkenazi friend when I was 14, and it was a really significant experience for me. We were best friends, but it was kind of funny since she had an Ashkenazi complex at the same time that I had my Mizrahi complex. We would spent Shabbat at each other’s houses and would share a kind of culture shock that we experienced as a result of the difference between the two homes.

What was your relationship to Moroccan music as a child? Did you enjoy it?

My father always loved saying “I told you so,” since he remembers me as a child saying “Abba, turn off the radio, what is this music?” Before I went to boarding school it didn’t bother me, I could live with [Israeli rock artist] Aviv Geffen and Moroccan music. But this changed with time, and of course my visit to Morocco later on had a great influence on the way in which I now understand Moroccan music.

Did anyone speak Arabic at home?

My grandmother Ganina, who I had the privilege of knowing until the age of 19, spoke Moroccan Arabic to me almost exclusively. She was a very significant person in my life. She came to Israel in 1956 with four children at the age of 40. As a girl I was ashamed to say her name because it sounded like “khnuna” (“nerd” in Hebrew): the moment in which the difference between the Hebrew letters “kaf” and the guttural “khet” was done away with, many words became funny as their meanings changed. Moroccan was always spoken in Netivot, both at home and outside of it. My parents spoke so that we wouldn’t understand (though we understood perfectly) and the children in the neighborhood peppered their Hebrew with Moroccan Arabic – it was part of the slang.

Both your grandmothers were Moroccan?

Yes. My mother’s side came to Israel from Casablanca in 1963, straight to the housing projects in Yeruham. I recently found their documents: their identity cards, birth certificates, everything is written in Arabic and French. My grandmother Rachel had her child kidnapped from Soroka Hospital in 1965. He was a healthy baby, but only three days after breastfeeding, the staff asked her how many children she had at home. When she answered seven, they told her that her baby died. No death certificate, just like that. My grandfather Yaakov, who spoke seven languages and was always a strong man became ill very soon after the incident.

My father’s side was Jewish-Chellahi from Tanghir. Grandmother Hanina was a very significant figure for me – she was a strong, level-headed woman despite all the suffering she endured, with amazing spiritual strength and a connection with god. This is exactly what is missing in Israeli society – everything that we have rid ourselves of. The spiritual mysticism, the connection with god, the simplicity of it all. I knew my grandmother as a lonely woman, without a husband – I never knew my grandfather – and she inspires me until this very day. I experienced her as an independent woman who was free of all burdens. Whose home was her fortress and was an entire world unto itself. You enter this house and you’re entering her village in Morocco, which I later visited and helped me understand many things about her.

Did you feel she was conflicted between her Moroccan and Israeli identities?

The word “conflict” doesn’t really sit well with how I see my grandmother. The word “tragedy” is more fitting. Our generation lives with a conflict of identities, but her generation fell victim to a terrible tragedy. She lived as a refugee, both physically and mentally. Without leaving her house, barely speaking the language, but with a real belief, really leaning on the creator and with a longing for the Messiah. She didn’t know how to read and was always saddened by this. So instead of reading, she would improvise songs and prayers in real time.

After both her boys were killed in Israeli wars, she tortured herself and declared that she would not enjoy the pleasures of the world, not even to make couscous or other delicacies. She always felt that others wanted to move forward, that she was a burden and that they wanted to throw her belongings in the trash – she always spoke about it, and eventually it really happened.

When did you feel that you found your musical direction?

It happened recently. I have been an art teacher for many years, and although I always sang, I flinched from dealing with it too seriously since some part of me wanted to keep this place virginal. Two years ago, I wrote a song on the way back from Netivot to Jerusalem. The inspiration always comes when I’m driving to or from Netivot – the drive to the South opens the mind. Every time I come or leave I feel all of my history returning to my body. Every drive is a form of looking inward. So I sat and wrote the song during the drive and then I arrived at my home in Jerusalem and sat at the piano to write the music. At some point I finished the first verse but felt that the chorus just doesn’t work in Hebrew. I said to myself, “okay, I will try to write it in Moroccan. I wrote a few words that I knew and called a friend from Netivot who is much better at Arabic than I am for approval. This was the first time I ever sang in Moroccan Arabic. I played it for a few friends and they said “Wow, it’s amazing to hear the difference between how you sing in Hebrew and Arabic. When you sing in Arabic your throat just opens up.”

I decided to record a song for my mother’s birthday as a gift. We performed and recorded a song by Line Monty, a Jewish-Algerian singer whom we really love. It was during that time that I developed an irresistible thirst and excitement for North African music. I spent hours soaking it in on YouTube, or with friends and musicians. I can disappear for hours in this world. And of course, you get swept up in the responses to each song: the Jewish-Moroccan songs are accompanied by the never-ending conversation over the historical connection to the Jews – whether Moroccan Jews living in Israel are still part of the Moroccan nation or have they become Israeli. This brings up questions of normalization, which are constantly being talked about across the Arab world.

Can you talk more about the issue of normalization and Moroccan Jews?

The conversation comes up often. We have a friend named Kamal Hachkar, who is a film director from Morocco, who made a film about the Jews of Tanghir, where my grandfather grew up. He met a friend of mine in Morocco who told him that she has a friend whose grandparents are from that village, and who also sings in Moroccan. He became excited because he was in the process of researching the Jews who left Tanghir. When he worked on the film, he was always told ,”okay okay, these first-generation Jews are good, but what about their children? They’ve already forgotten.” All of a sudden he found proof that there is the next generation that lives in Israel and hasn’t forgotten. There were those who opposed the film because it documented Moroccan Jews who live in Israel, but the general consensus was in favor. Those who opposed probably find it difficult to hold complex identities, which makes it easy for them to classify it as “normalization.”

Jews are a lot more than the Zionism of the last 60 years – one cannot just turn all the Jews into Zionist-Israelis. There are people whose religion is Judaism and whose identity is Moroccan. On the day that I arrived in Morocco, I was asked about who and what I am. I naturally answered “Ana bint dal el-Yahud el-Maghreb” – I am the daughter of Moroccan Jews. Even today I identify this way. Before I didn’t know. No one asked me – here in Israel it is summed up in being Israeli, and many people from the outside probably look at us in a similar way. The reality forces an Israeli identity on us. In any case, we won’t be able to have all our property returned to us and become part of Morocco. But there are people who live in their own diaspora, in their own unwritten history passed down through stories and songs.

I want to continue to live here. I have no desire to move to Morocco, but I also want to preserve my own culture, to live it here in Jerusalem or any place that I will live. My grandparents wanted to move to Israel for religious reasons. They prayed for 2,000 years in the diaspora, but why did a million people leave only after the establishment of the state? This is the question that Kamal asks in his film “Tanghir Jerusalem” and the answers aren’t always so pleasant for many Moroccans and Israelis.

There is great interest in Jewish Moroccans in Morocco today. People there experience the disappearance of the Jews as a traumatic experience. There is a group called “Club Mimuna,” which is made up of Muslims in some of the leading universities in Morocco, whose goal is to preserve Judaism in Morocco as part of the history and heritage of the country. I was astounded that people my age, my counterpart in Morocco, often go against the grain in both the centers of power and the media in the Arab world, and show a real interest in Jewish history. I talk to people my age in Morocco who say, “you are my sister,” and “how is it possible that they made us think this way? You are part of me, I am part of you.” They also managed to circumvent the brainwashing because they heard stories from their parents about life with the Jews.

What is the next video you are filming?

Soon we will film a video for “Hak A Mama” by Zohra El Fasiya. It’s a beautiful song with an incredible beat. The singing style is called “Aweeta,” and it’s a style that is almost shouted. I love it. It is very different from ornate Andalusian singing – I love women who sing from the lowest part of their stomach. The ones that scream, that lay it all out, and Zohra is one of those. She screams those words, as a plea, as a prayer, as a demand. As a person who grew up with a religious education, I always hated the sentence, “a woman’s voice is as the vulva itself,” because it was actually forbidden, silenced. But when I began to understand the meaning and the power of the voice, I realized there is no other way. In my eyes, a good singer is one whose voice transmits her power and her sexuality – her passion. There is something very revealing in it.

Do you really see a difference between men and women’s singing in this context?

Yes, when I started to learn maqama (Arabic rhyming prose), I began to understand that most of the maqamas were written for men. I wanted to sing “Maqam Sahli,” which opens in D, but I could never sing it in that key. I asked myself, what did the female singers do? On the one hand you want to be loyal to the original, but on the other hand it brings the opera out in me, and forces me to sing in a timbre that I don’t like. And then I discovered that Line Monty brings down the ma’am to G, and that Reinette L’Oranaise sings it in A. Thus, it is understandable how much these women had to do in order to break down the walls and say “Wait, I also exist!” So this maqam was written in D but I sing it in A.

What’s on this mixtape?

The playlist opens with a piece by Ofra Haza in which she is speaking to a live audience, and trying to describe who she is and what kind of music she is presenting. I connect very strongly to this piece, which is why I chose to open the mix with it. From there I tried to put together a journey through the voices of women who have been inspirational to me and represent different moments in my life. The mix tape begins with Natacha Atlas who sings the prayer of the muezzin in such a compelling way that shows the connection between woman, faith and religion, which is usually male-dominated. After that we hear Haya Samir, an Arab from Israel who sings in Hebrew and Ofra Haza who sings in Arabic. After that, a few divas: Sezen Aksu from Turkey and Fairouz from Lebanon, followed by Aguzarova from Russia all in the spirit of the 1980s. The mix continues with the Berber Houria Aichi, Fadhila Dziria from Algeria and Buika, a latin singer who reminds us of how small the world is, and how close it is to North Africa. After, Biyouna, a contemporary feminist Algerian actress sings a guttural and upbeat version of “Ta’ali.”After her you get to hear Raymond Abuksis alongside her inspiration – Hajja Hamdaouia. Toward the end of the mix, you’ll be able to hear Valentina Ponomareva in a tearjerking performance from the Russian film “Ruthless Romance,” followed by Aster Aweke, an amazing Ethiopian singer, with a song of longing for a childhood friend who left only to never return. Then the Algerian-Jew Line Monty who has a classical style, and right after you’ll hear Beyoncé doing an acoustic version of Halo, which reminds me of how phenomenal a singer she is. The last song on the mixtape is a flamenco improvisation by Las Montoyas. - +972/ By Hagar Shezaf and Khen Elmaleh


Wie fühlst du dich? Hab keine Angst, ich bin bei dir, komm mit, ich zeige dir etwas.« Was für ein Zauber: eine Nacht im altmodischen Naturkundemuseum in Jerusalem, allein (oder eben nicht), ausgerüstet nur mit einer Taschenlampe und einem Audioguide, im Ohr die Stimme von Michal Vaknin. Die Künstlerin lockt in dunkle Räume zu verstaubten Präparaten und kuriosen Modellen, interpretiert den liebevollen Blick eines Löwen, erklärt, wie wir hören und wie unser Blut fließt, fragt, was wir fühlen, und erzählt ganz nebenbei von der faszinierenden Geschichte des Hauses, das einmal einem reichen armenischen Ehepaar gehörte, bevor es Quartier der britischen Armee und dann ein Amt der Jordanier wurde.

»Opposite of Alive« heißt die Performance, und sie ist Teil des »In-House«-Festivals, das in der vergangenen Woche zum zweiten Mal in Jerusalem stattfand – einer Stadt, von der jeder ein Bild im Kopf hat, aber die doch kaum einer kennt, nicht einmal die meisten Einwohner, sagt Dafna Kron.

PERFORMANCE Die Kuratorin des Festivals findet, dass sich die Menschen in Jerusalem voreinander verstecken, jeder sein eigenes Konzept von der Stadt habe, aber kaum von den Geschichten der anderen höre. Juden und Palästinenser, Ultraorthodoxe und Studenten, Traditionalisten und Säkulare, Reiche und Arme, Alteingesessene und Einwanderer, Junge und Alte, alle nur ein paar Straßen voneinander entfernt, und doch wüssten sie kaum etwas voneinander.

Das möchte Dafna Kron mit ihrem Programm ändern. Dabei will sie ungelöste politische oder religiöse Konflikte und gesellschaftliche Probleme nicht als Drama auf die Bühne bringen – sie erklärt vielmehr kurzerhand die Realität selbst zur Bühne: Alles kann zu einem Ort einer Performance, eines Konzerts oder einer kurzen Intervention werden, eine Wohnung, ein Atelier, ein Heim, eine Parkbank.

Oder ein Schlafzimmer im Zentrum Jerusalems. Hanan Ben Simon sitzt hinter einem Roland-Klavier, seine sieben Besucher auf oder vor dem Bett, das eine Überdecke im Leopardenmuster ziert. Hanan studiert an der Musikakademie von Jerusalem und wird demnächst seine erste CD aufnehmen. Jetzt aber trägt er einen blauen Pyjama, lächelt schüchtern und fängt an zu singen: »When I kissed my lover first« oder »I think I like fish more than people«. Zwischen den Songs erzählt Hanan, wie eng die Lieder mit seinem Leben verknüpft sind, seiner Zeit in Berlin, mit seinem Coming-out und dem Streit mit der Familie, die aus Marokko stammt.

WURZELN Aus Marokko kommen auch die Eltern der Künstlerin und Sängerin Neta Elkayam, die zusammen mit ihrem Freund Amit Chai Cohen in einem kleinen Haus im Viertel Katamonim lebt. Im Erdgeschoss, wo sich ihr Atelier befindet, hängen Bilder und Fotoarbeiten, oben, im Wohnzimmer, geben die beiden ein Konzert: traditionelle marokkanische Musik auf arabisch. »Es war lange Zeit verpönt in Israel, als Jude in der Sprache der Feinde zu singen«, sagt Neta. »Jetzt aber besinnen sich immer mehr junge Israelis auf die Wurzeln ihrer Familien.« Tatsächlich lässt die israelische Einwanderergesellschaft Unterschiede heute leichter zu, und immer mehr Künstler entdeckten in den vergangenen Jahren ihre eigene kulturelle Geschichte.

READYMADE Es geht beim »In-House«-Festival nicht um den billigen Versuch, soziale Milieus vorzuführen. Vielmehr werden Menschen, ihre Häuser, ganze Viertel zu einer Art »Readymade«. Egal, ob die Bewohner als Experten ihres Alltags aus ihrem Leben selbst berichten oder Schauspieler und Choreografen ihre Geschich- ten erzählen, als Besucher wird man gepackt und nimmt zwischen den einzelnen Stationen die Straßen Jerusalems ganz anders wahr. Jeder Passant, der einem begegnet, könnte der nächste Protagonist eines Auftritts sein.

Diese Neugier will Itay Mautner während des ganzen Sommers in der Stadt verbreiten. Mautner ist in Jerusalem geboren und aufgewachsen, vor 15 Jahren aber nach Tel Aviv gezogen, »in die Komfortzone«, wie er sagt, und hat dort als Kritiker und Kurator Karriere gemacht. Nun ist er künstlerischer Leiter des Festivals »Jerusalem – Season of Cultures«, zu dem neben den »In-House«-Performances weitere Ausstellungen, Aufführungen und Konzerte gehören.

LIEBESPAARE Das Ziel der Kulturoffensive ist es, etwas Zeitgemäßes für die Stadt zu tun und dadurch auch ein wenig den Brain Drain aufzuhalten, den Wegzug junger, gebildeter Leute nach Tel Aviv, New York oder Berlin. Mautner möchte mit Kunst das starre Verhältnis zwischen den Einwohnern lockern: »Wenn du in Tel Aviv auf dem Rothschild-Boulevard auf einer Bank sitzt, lernst du schnell Leute kennen, und ihr werdet über Bücher oder Musik sprechen, die ihr mögt. Wenn du in Jerusalem auf einer Bank sitzt, kommen nach ein paar Minuten mindestens vier Leute, von denen dir jeder erklärt, was die Bank ihm bedeutet und warum sie deshalb nur ihm gehört, bis in alle Ewigkeit.«

Dabei gehe es auch anders, findet Mautner, wie zum Beispiel in der »In-House«-Performance der Künstlerin Naomi Yoeli im Bloomfield-Park über dem Viertel Mishkenot Shaananim. Dort steht eine Bank unter zwei alten Olivenbäumen, die die Mutter der Künstlerin Naomi Yoeli dem Andenken an Naomis Vater gestiftet hat und von der aus der Blick über die Altstadt Jerusalems fällt. Jeder kann auf dieser Bank Platz nehmen und über Kopfhörer Yoelis Erzählungen lauschen. Die Künstlerin berichtet von ihrer Familie, davon, was dieser Park ihren Eltern bedeutet hat und warum diese Bank der beste Ort für Liebespaare ist. Denn von hier sieht Jerusalem aus wie eine glückliche Stadt. - Juedische Allgemeine


Discography

Still working on that hot first release.

Photos

Bio

They're knowledge of Moroccan music comes from childhood, their homes, celebratory occasions and family. With one foot in the past, and all the while continuing to deepen their understanding the music, Neta Elkayam and her band sought to revive Moroccan music at exactly the point at which it was halted. However, they also sought to remain true to themselves: the children of Jews from the Maghreb, with a desire to continue and propel the music into the future, and write new arrangements for material that is relevant to today. 

Among all the performances and projects, they where asked to spearhead the campaign for the 2012 Human Rights March, put by the Israeli Association for Civil Rights. They took part in the March's opening performance on the main stage in Tel Aviv. The group kicked off the 2013 Southern Film Festival in Netivot, performed in the 2013 "Libi Ba'Mizrah" festival in Tel Aviv, "Musrara Mix" festival in Jerusalem and was the leading performance in the 2013 "Festival Ba'Bait," part of Jerusalem's cultural series, which included six straight performances, night after night, in Neta and Amit's living room. Recently they performed at the Festival des Andalousies Atlantiques in Morocco.

The Musicians:

Neta Elkayam (Lead singer) grew up in the southern town of Netivot to a family of Maghreb origin, now works and lives in Jerusalem. Neta inherited her Moroccan Arabic from her grandmother, and her knowledge of the language continues to grow today through Moroccan music, brought by the big Jewish community that migrated from Maghreb. Performing often throughout the country, she has sung on stage with well-known artists such as Maurice El Madioni and Nino Biton. Her audience spans across the Mediterranean Sea from Paris to Jerusalem to Casablanca. Having graduated with honors from the Key School of Arts, she shares her talents and experience with her high-school art students in Jerusalem. Neta has woven singing and music into her art pieces, exhibited in several galleries in Israel/Palestine.

Amit Hai Cohen (Piano) is a multi-disciplinary artist. Amit composes music for cinema and dance, and plays in various ensembles on piano and string instruments. His music is strongly influenced by Arabic and North African music. He is familiar with Moroccan musicdince his childhood and learned it from musicians in his hometown. Amit also creates short films, video dance and video art. His work with Neta Elkayam, for whom he also composes, is another important area in which he expresses his personal mark as an artist.

Elad Levi, (Violin) a student of one of the great violinists of the Andalusian style, Hacham Yeshua Azoulai, is also the lead violinist in the Andalusian Orchestra and spreads Andalusian music in Israel and across the world with some of the genre's biggest stars, including Rabbi Haim Look, Amil Zrihan, Lior Elmaliah, Abed Al Salem Safiani and with his Andalusian project "Dialna."

Shiko Bahar (Oud) grew up in Netivot and was the student of Yeshua Azoulai, and has played Jambush and other string instruments in several ensembles which performed Maghrebi, Greek and Egyptian music.

Meir Amar (Percussion) grew up speaking Moroccan Arabic and listened to music in his native tongue throughout his childhood. He is one of the founders of the Alma Ensemble, and performs with rock, Andalusian and Flamenco groups.

Netanel Ben Shitrit (Darbuka) was lucky to grow up and be educated by his grandmother. It was during this time that he became addicted to language and music, and today he is a permanent member of the Dilana Andalusian ensemble and in the Israeli Andalusian Orchestra Ashdod.

Gal Maestro (Double Bass) graduated from the Thelma Yellin High School of Performing Arts. Gal studied Double Bass with the Prof. Michael Klinghoffer Dean of Performing Arts at the Jerusalem Academy of Music and Dance and Music Director of the Jerusalem Conservatory Chamber Orchestra. She perfomrs with a variety of ensembles amongst them the Israeli Andalusian Orchestra- Ashdod, the Cameri Theater, The Israeli Mandolin Ensemble Meir Shfeya and others. Gal also performs with various pop, jazz and country music ensembles.

Band Members